קבלה עצמית היא תנאי בסיסי לתחושת שלמות עצמית ולקבלת האחר. עם זאת לרובנו לא קל לקבל את עצמנו כפי שאנחנו באמת…
האם אנחנו לא אמורים לקבל ולאהוב את עצמנו על כל חלקינו באופן טבעי? מה השתבש לנו בדרך?
כולנו נולדנו עם פוטנציאל לקבלה ואהבה עצמית. פוטנציאל – משמע יש אפשרות שזה יתממש ויש אפשרות שזה לא יתממש. הדבר תלוי בהורים שלהם נולדנו.
תינוק על מנת שיגדל בצורה נכונה זקוק לחום ואהבה ללא תנאי.
(בהמשך הוא זקוק גם לגבולות ברורים)
החום והאהבה שיקבל ללא תנאי יחד עם גבולות ברורים בהמשך, הם אלה שיהוו בסיס לתחושת שייכות, תחושת בטחון וסיפוק רגשי בהמשך חייו.
רבים מאיתנו כתינוקות נולדו לתקופה שבה ההורים היו עסוקים בהישרדות שלהם, עסוקים בעצמם, עסוקים במתחים ובמצוקות שלהם, לרוב הם לא יהיו פנויים להקשיב לצרכים הרגשיים שלנו, לא היו באמת פנויים לתת חום ואהבה ללא תנאי.
אם הכאב שלו לא זכה להתייחסות נכונה, הוא ייאלץ לדכא רגש זה ובכלל ויסתיר אותו בתוכו ,(בתת מודע), כך שהוא לא יבוא לידי ביטוי במהלך חייו. הוא יסגור את ליבו, הוא ישנה את עצמו כדי לתקשר עם החברה וכדי שלא ידחו אותו. אף הוא יחיה בחווית הישרדות . זו פגיעה ראשונית חמורה, וזה פצע עמוק שעליו יישבו קשיים ומצוקות אחרות.
כאשר הוא יגדל,הוא יתנהל בדריכות ויחוש כאילו מאוים, ולא ידע למה. לא תהיה לו יכולת לתקשורת רגשית וספונטנית, התקשורת שלו עם הסביבה תהיה רק שכלית. הוא יתחיל להתארגן לחיים בצורה אחרת מהמהות האמיתית שלו, הוא ישנה את עצמו כדי שיהיה "מקובל", כדי שלא יידחה וכדי שלא יכאב שוב .
הוא תמיד יתאים את עצמו לחברה וישרת אותה, אך למרות ההערכה וההערצה שלהם הוא זוכה, הוא ירגיש חסר, הוא ירגיש בדידות גם כשהוא בחברה, הוא ירגיש שהוא לא באמת שמח. (שמחה אמיתית נובעת מהלב כשהוא פתוח)הוא ירגיש תחושת ריקנות שמציפה אותו מידי פעם, הוא ירגיש עייפות, הוא לא ידע ולא יבין – למה?
בתהליך הבירור לפשר תחושותיו ומכאוביו ייתכן והוא יבין שהוא לא באמת אהוב בזכות עצמו, אלא מוערך בזכות הנתינה שלו, שבעצם החברה "צריכה" אותו כי הוא הפך להיות משרת את החברה ומתאים עצמו לחברה.
ההתנהלות הזו מצביעה על כך שאני לא אוהב ולא מקבל את עצמי על כל חלקיי,אני לא זקוף, אני לא נאמן לעצמי ולרצון שלי, אני לא חי את החיים, אני משרת את החיים. ומנגד אני לא באמת מקבל ואוהב את האחר כפי שהוא. אני עסוק רק בהישרדות שלי, אני עסוק בלשרת את האחר על מנת שלא להרגיש דחוי.
הריפוי של המצב הזה נמצא בפצע עצמו ובהסכמה לפתוח אותו לגעת בו, ולנקות אותו מהכאב ומהזיכרון הרגשי שעוטף אותו . הסכמה לפתוח בהדרגה את הלב שנסגר בשל עוצמת הכאב והפחד מחווית החסר בחום ואהבה ללא תנאי.