מי אנחנו באמת ולמה רובנו חיים עם מסכות
בהיותנו ממש קטנים ורכים אנחנו זקוקים להרבה חום ולהרבה אהבה ולהרבה תמיכה ללא שום תנאי מההורים שלנו. זה הדבר שאמור להוות בסיס איתן לביטחון עצמי ,לתחושת שייכות ולמימוש עצמי בהמשך.
אם מכל סיבה שהיא החום והאהבה לא היו בנמצא במינון הנכון לנו, משום שאולי ההורים שלנו היו הישרדותיים ולא היו פנויים רגשית למלא את הצרכים הרגשיים שלנו או שפשוט לא ידעו לעשות אחרת, אז בחוויה שלנו, הביטחון שלנו ותחושת השייכות מתערערים ואנחנו חווים חוויות סובייקטיביות של פחד מנטישה, של פחד מדחייה. של פחד מוות וגם אנחנו נהפוך להיות הישרדותיים. הפחד מדחייה זאת חוויה קשה לכל אדם כי מטבענו אנחנו יצורים חברתיים שלא יכולים להתקיים בלי החברה.
אלו חוויות ראשוניות שיגרמו לנו בהמשך לחוסר אמונה בעצמנו, ולאמונה שאנחנו לא מספיק טובים ולא מספיק ראויים ולא מספיק שווים כפי שאנחנו ואם כך , אנחנו בסכנה קיומית ועלינו לאמץ זהות אחרת שתבטיח את השתלבותנו בחברה כדי שהיא לא תדחה אותנו ולא תנטוש אותנו.
את האני האמיתי על כישרונותינו המולדים ועל המתנות הייחודיות שלנו שאנחנו אמורים לתרום ולחלוק עם העולם שמרנו בצד ואף שכחנו אותו.
אימצנו תכונות מושאלות והתנהלויות מסויימות שלתפיסתנו הן ראויות יותר ובטוחות יותר ויתאימו יותר לחברה והיא בתמורה תקבל אותנו ולא תדחה אותנו. הפכנו להיות משרתים של החברה במקום לחיות עם החברה . לשינוי העצמי הזה שעשינו יש מחירים.
השינוי העצמי אילץ אותנו להתבגר טרם עת. זה אילץ אותנו להיות ו"להיראות חזקים", להיות בשליטה מתמדת, לא להראות חולשות, לתת לכולם ולא לבקש כלום לעצמנו , להיראות מיוחדים כדי ש "יראו אותנו" , לרַצות ולא לאכזב ,לא לסרב ועוד.. הפכנו להיות "אצילי נפש" בעל כורחנו וכמעט "על אנושיים". המכשול הוא שככאלה, "על אנושיים" אנחנו לא יכולים להתחבר רגשית או ליצור אינטימיות עם האחר .
כל ההתנהלויות האלה שאימצנו אלו מסכות ששמנו על פנינו כדי להסתיר את מי שאנחנו באמת.. זאת התדמית שיצרנו כדי שהחברה תצטרך אותנו ולא תדחה אותנו ..בבסיס של התדמית הזאת, של המסכה הזאת יושב כאב רגשי גדול ולא מדובר של חסר בשייכות, של חסר בחום ובאהבה בלתי תלויים. כאשר אנחנו חיים בתדמית אנחנו בקשב חיצוני ותמידי כדי לבדוק, לבחון ולראות מה החברה רוצה ומצפה ואז לספק לה את זה.
מה שהחברה רוצה הופך להיות חשוב יותר ממה שאנחנו רוצים. אנחנו חיים כמו בהצגה ואנחנו מחפשים קהל, אנחנו מפסיקים להיות ישרים עם עצמנו, עם הפנימיות שלנו, אנחנו כמו משחקים עם החיים במקום לשחק בתוך החיים.
המסכה מספרת שמה שאתם רואים זה לא אני באמת אלא זה מה שאני רוצה שתחשבו שזה אני.
חיים עם מסכה, חיים מתוך תדמית הם חיים מעייפים, הם חיים ללא שמחה אמתית כי המסכה לא יכולה לייצר שמחה אמתית לאורך זמן.. היא זקוקה לריגושים תמידיים ועוצמתיים יותר ויותר ואין לה שובע.
חיים עם מסכה הם חיים מתוך מאמץ תמידי , הם חיים של מאבק פנימי ותסכול, אין בהם שלוות נפש וככל שהתדמית גבוהה יותר או המסכה עבה יותר אנחנו בחוויה הרגשית שלנו מרגישים בודדים יותר וכמו מאויימים יותר.
חשוב מאוד לציין שהתדמית במינון נכון היא טובה וחיונית לכולנו. היא טובה גם משום שהיא באה להגן עלינו "בתקופות קשות" בהן היא עוזרת לנו לשרוד. בתקופה של שפע וכאשר היא לא מתוך בחירה, היא הופכת להיות מיותרת כי בתקופתנו , אנחנו לא צריכים לעבוד כל כך קשה בשביל לקנות אוכל בסיסי – ועדיין , למרות שאין חסר אין גם שובע, אנחנו רוצים עוד ועוד ועוד ולא מגיעים לסיפוק, אנחנו משתעבדים לחומר.. זה כוחה של התדמית , של המסכה,שיוצרת בנו חוויה של חסר תמידי הן ברגשות והן בחומר.
אז מה יאפשר לנו לוותר קצת על המסכות ולחזור לעצמנו? להתחבר חזרה למהות שלנו, ל"אני" הזה ששמרנו בתוך מרתף?
הדבר הראשון זה להסכים" לראות "את זה, להיות מודעים לזה, לזהות את המקומות שבהם אנחנו מפעילים מאמץ יתר כדי למצוא חן, כדי לקבל תשומת לב, כדי לקבל אישורים על היותנו ועל מי ומה שאנחנו. הראיה הנוקבת שוב ושוב יש בכוחה להכניס אור אל תוך אותם דפוסים וליצור בנו שינויים.
דבר נוסף וחשוב הוא לשתף בחולשות שלנו, ברגשות הכואבים וגם ברצונות שלנו. חשוב בהדרגה לשתף מול אנשים שמרגיש לנו נוח מולם, שאנחנו בוטחים בהם .